לילה

לילה, יושב בחוף על שפת הכנרת.
המים מנצנצים מאור הירח המלא
כך כך מלא שאורו מצליח להאיר את הדף עליו אני כותב.

היא כבר התעטפה בשנתה
רחצה לילית וארוחה הגונה עשו את מלאכתם
אני תוהה איך אנחנו יכולים לאהוב ככה
כשאנחנו יודעים שיהיה לזה סוף

אולי זה כמו החיים עצמם
לאהוב אותם כל כך למרות שאתה יודע שמתישהו הם יגיעו לסופם
אתה- תגיע לסופך
קל לנו להתעלם מזה ולא לחשוב על זה
אבל הידיעה הזאת- שיש סוף
נותנת ערך ומשמעות אינסופיים
שכל הדברים האינסופיים (אם ישנם כאלה)
יכולים רק לקנא בנו- בני התמותה.

העולם, היקום, האנרגיה שפועלת בטבע
תמשיך להתקיים גם כשכולנו נלך מכאן
והתחושה הזאת שהחיים האלה
מורכבים או פשוטים ככל שיהיו
הם חד פעמיים
גם אם קיימת איפשהו אפשרות שנגיח אל עולם זה בשנית
כל רגע שחווינו בחיים האלה הוא ייחודי וחד פעמי מאין כמוהו.
אינו יחזור עוד לעולם כפי שהיה

לכן עלינו למצות כל רגע ורגע
להיות מודעים לאותה התחדשות
הקיימת בתוך הרגע- והיא תמיד קיימת.

אין זה כבר משנה כל כך מה קרה לך בעבר
אלו רגעים שחלפו
צור מאבן קיומך וחצוב ממכרה חייך
כדי שרגעים אלה של ההווה ורגעים אלה שיבואו אחריהם
יהיו רגעים בהם תהיה בכל מאודך, חושיך, ותבונתך העומדת לך.

אל לך רק מלהתקיים בתוך הרגע
אלא שגם הרגע יתקיים בך
מכלול שלם של תחושות, רגשות ותובנות
מתקיימים ללא הרף בתוכנו
ומחפשים קרקע עליה יוכלו להגיח
מבין המקום בו הם אינם נגלים לעיניך

הגף תריסי אמונתך
השתחרר מדפוסי התנהגותך
החוסמים אותך מלראות נכוחה
מלהיות נכוחה
במציאות
לגעת בה, לשחק איתה
להתקיים בה

ושתתקיים בך.