עצבות עיניים ותאורי מסע

היום
החלטתי לעשות קצת סדר במסמכים שלי,
וגיליתי תיק קטן שבו יש כמה מהמחברות מהטיול בשנה שעברה
וראיתי שם דברים שכתבתי.. בעיקר שירים.. וגם כמה מכתבים, שאנשים שהיו חלק מהטיול שלי, כתבו לי.
וזה מעניין, העניין הזה של הזיכרון. והמקום שהוא תופס בחיים שלנו
כמעט שנה עברה מאז. כל כך רחוק, כל כך אחר

איך הדברים עולים וצפים שוב.. מראות, נופים, חיוכים, עיניים..
לילות טרופים.. שירה ונגינה... רגעים קטנים שיכולתי לקרוא להם שברי חיים, או רסיסי אושר..
ואיפה כל זה היום? זה חייב להיות קיים איפשהו.. בקופסת זיכרון אי שם במח? בנפש?

מה משמעות הזכרונות הללו על החיים שלי כיום? עד כמה אני חי את העבר הזה?
האם אני מנסה להפוך את ההווה שלי להיות דומה לו? האם אני מתייסר על כך שאינו כזה?

יהודה עמיחי הצליח לתאר זאת היטב
בשני משפטים פשוטים שאומרים כל כך הרבה:

"לשכוח ולפרוח, לפרוח ולשכוח, זה הכל
השאר, עצבות עיניים ותאורי מסע"

הנה כמה שירים וקטעים מתוך מה שמצאתי:


יש יופי 

יש פרפר שמנגן על לבי במשק כנפו
יש נחל שזורם בי ושזורמים בו מימיו
ויש ילד שצוחק בי והוא אדם על סלע שלמרגלות ההר
ויש שמש שמלטפת ומסתתרת בי ומאחורי ענן

ויש יופי ויש יופי

יופיו של הפרפר והנחל והילד והשמש והענן
יופיה של הממשות, של החי ושל הקיים.

______

נפש

בכל פעם שאת חומרת מחיקי
כאילו היתי שוכח מי אני, למה אני, 

כאילו אני רק גוף ובשר
ללא עתיד
ללא עבר

וכשאת מגיחה, כמו שאת מגיחה,
כמו פכפוך הנחל, כמו ליטוף החמה.

הו אז אני נזכר
וכולי מתמלא אור ופליאה
בחור המקשר ביני ובין ההוויה

הייתי רוצה לקרוא לך נפש
יודע אני כי את נפש


-כפר ארו, ג'אמו קשמיר, יולי 2013

-שני שירים שכתבתי בכפר ארו, ג'אמו קשמיר, הודו.
יולי 2013

_____

עוד כמה שירים שמצאתי ואני לא יודע מתי או איפה כתבתי אותם אבל אני יודע בהשראת מי הם נכתבו:

שיר וולט וויטמני

האוכל המונח על צלחתי
טעמה של האלוהות
מרבדי העשב עליהם אני נרדם
יצועה של האלוהות למעני

הצלילים שנופלים אל אזניי
מנגינתה

האנשים בהם אני מוקף, המראות והנופים
חיבוקה

השפתיים, רוך המגע, אהבת אשה ורע
נשיקתה

_____

מציאויות ממוחזרות
(בהשראת כותרת השיר של חוזה גונזלס)

היה אתה, היה נינוח
אל תתן לחשיכה 
לראות אותך זורח

היה משאלתך, היה רצונך, 
היה האלוהים של עצמך

ברא את הרגע, צור את העומד להיות
הפסק לחיות מציאויות ממוחזרות

_____

דאראמסלה

דאראמסלה
מה היית בשבילי
אם לא - קרוסלה
של מנגינות הפתעות ואהבות

של מפגשים ישנים חדשים
של שמש גשם ועננים
של סוף והתחלה
של לנסוע ולחזור בחזרה

_____

חשבתי שהטיול נגמר
כשהמחברת נגמרה אבל אז
הטיול נמשך
אז קניתי מחברת חדשה

כשעזבת
אז חשבתי שזה סוף העולם
אבל אז
האהבה המשיכה
אז המשכתי לחיות

כשחזרתי
חשבתי שהכל יחזור להיות אותו דבר
אבל אז
זה לא קרה
אז המשכתי להשתנות

כשחזרת
חשבתי שזה כמו חלום
אבל אז
זאת הייתה מציאות
אז הפסקתי
למות

_____

אני אוהב לראות אנשים מתפללים
כשהם מתפללים
הם כל כך חדרי אמונה וכוונה
שרק מתוך הכוונה והאמונה הזאת
מה שהם מתפללים אליו קיים
גם אם הוא לא קיים

- מתוך התבוננות בשני חברים בשעת תפילת ערבית בבית היהודי בדאראמסלה

____

לפעמים אתה נזכר כמה מעט אתה צריך
וכמה ממה שאתה חושב שאתה צריך
אתה לא באמת צריך

- על מה שהטבע מלמד אותנו כשאתה נמצא בו

האבסורד

"קימה, חשמלית, ארבע שעות במשרד או בבית החרושת, ארוחה, חשמלית, ארבע שעות עבודה, ארוחה, שינה, ושני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת, בקצב אחיד, על פי רוב אנשים הולכים בדרך זאת על נקלה. אבל יום אחד מתעורר "המדוע ולמה"? והכל מתחיל בלאות הזאת הרצופה תמיהה." בחרתי לפתוח את הבלוג ואת הפוסט הראשון שלו בציטוט מתוך הספר 'המיתוס של סיזיפוס' (שגם שם הבלוג מוקדש לאותו ספר וכתוב כפרפרזה על שמו) שאותו כתב אלבר קאמי בהשראת קאמי, כתבתי: האבסורד, בעיניי, מרגע שהכרתי אותו והתוודעתי אליו- מוביל אותי לכל אורך קיומי ואין כמעט רגע אחד בו הוא אינו איתי:
מרגע שנוכחתי שהאבסורד קיים איני יכול עוד שלא לחשוב עליו איני יכול עוד שלא יהיה קיים בעולמי מרגע שהמודעות מופיעה לא ניתן להעלימה כלא הייתה בורות היא אושר רק אם אתה נשאר בבורותך עתה אני יודע שאני מעדיף לחיות איתו מאשר עם האשלייה שהוא אינו קיים עלי עלי להחליט אם אבסורד זה הוא כלא עבורי או הממלכה בה אמצה את חיי אחת הדרכים היפות בהן מתאר קאמי אבסורד זה הוא בדבריו על ספרו ה'זר' או על הגיבור (אנטי-גיבור?) של ספרו מרסו: תשוקה אל המוחלט ואל האמת. אמת זו היא עדיין נגטיבית, האמת של מה שאנו, ושל מה שאנו חשים, אבל ללא אמת זו, כיבוש של עצמנו או של העולם היה בלתי אפשרי לעד. לפיכך לא תהיה זו טעות לקרוא את הזר כסיפור של אדם […] שהסכים למות על האמת. אני גם הייתי רגיל לומר, ושוב באופן פרדוקסלי, שניסיתי לשרטט בדמות זו את ישו היחידי שאנו ראוים לו.
 (קאמי, 1968). קאמי גם אוהב לקרוא לאבסורד בספרו 'המיתוס של סיזיפוס' - החטא ללא האלוהים את הזר, הדבר, והמיתוס של סיזיפוס- שלושה ספרים שיש האוהבים לקרוא להם 'טרילוגיית האבסורד' של קאמי קראתי כבר בעבר, אך למעשה, חזרה מטיול ארוך במזרח, תחושת הניכור והזרות, ויחד עם זאת החזרה למוכר ולידוע הביאו אותי לחוש באופן עוצמתי כל כך את אותה תחושה של האבסורד. החזרה אל הריקנות והחוסר משמעות שחוויתי פתאום היו כה חזקים שלא הסכמתי להשאיר את המצב כפי שהוא, מתוך מקום די אימפולסיבי יש לומר, והרצון החזק שלא להישאר עוד יום בבית הורי, החלטתי להירשם ללימודים יחד עם מעבר לתל אביב וחזרה למקום העבודה בו עבדתי גם לפני הטיול, כל אלה קרו מהר מאוד ובאותו זמן, בעיקר כדי לייצר לעצמי שוב תחושה של אחיזה וחוסר תלישות, וכמובן גם מתוך הרצון לגרום לניכור ולבדידות להתפוגג ולו במעט דרך אנשים חדשים שאכיר בסביבה של הלימודים או העיר. הסמסטר הראשון של לימודיי, התחיל טוב, הכל היה חדש, לימודים אקדמאים, מעבר לדירה עם שותפים, החזרה למקום המוכר והבטוח של העבודה ששם מכירים אותי ויודעים מי אני , כל זה היה בהם כדי לתת לי זמן של הסתגלות למצב החדש שממנו אני נהנה, כמו הרפתקה מסוג חדש שלקחתי על עצמי. עם כמה שהתקדמתי בתוך הדברים.. הבנתי שאני לא באמת בתוכם, כאילו יש משהו חיצוני המפריד אותי מהם.. ואיני יכול שלא להרגישו.. ב"בולו בולו" , ספרו של P.M המדבר על אוטופיה של קהילות אומר המספר בהסבריו על ה"איבו" שכן הוא ה-יחיד. על כך שאין שום תכלית לקיומו והכל אינו בגדר אמת והאיבו מתמסר לאשליות ולשאר ירקות כגון מדינה, חברה, חוק, כלכלה אשר כובלות אותו ולכאורה נותנות לו את ה"ביטחון" בשאלת הקיום או ליתר דיוק- את הכבלים אשר כובלים אותו לעולם זה. קאמי אומר באותו עניין בספרו - המיתוס:

"מה הוא אפוא רגש לא ישוער זה, הגוזר מהרוח את התנועה ההכרחית לחיים?

עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת,
בעולם שניטלו ממנו האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר." וכך בדיוק הרגשתי. זר, זר לעולמי, זר לקיומי, זר להכל. וכל הביטחון לכאורה שאני שואב מזה שאני לומד לתואר שאמור להעניק לי 'ביטחון' בתעסוקה עתידית, חי בדירה שכורה בין ארבע קירות, עובד כדי לממן את כל זה- זהו ביטחון מדומה. הדבר הזה לקח אותי למחוזות של דכדוך קיומי, אי-רצון לקום מהמיטה, ללכת ללימודים. לחיות.. באמת להיות 'נוכח' וכך להעביר את כל היום במעין ניתוק וזרות מכל מה שאני עושה.
"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה" קאמי מגיע עד לקצה, אם הגיע הוא למסקנה כי אין משמעות לעולם זה אותו אנו חיים, אזי הפיתרון הוא ההתאבדות? ובחינתו שאלה זאת- היא השאלה היסודית ביותר. שכן בלעדיה אין טעם לשאול בכלל את כל השאלות האחרות.
"פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד
לפי שכל האנשים השפויים חשבו פעם על התאבדותם, אפשר להסכים כי יש קשר בין הרגש הזה לבין השאיפה אל האין."
כאן משתמש קאמי אפילו במילים דומות למילותיו של P.m בסוף הפרק על האיבו (הפרט) באומרו כי אין לאיבו מוצא מלבד ליפול אל ה"אין הענוג".
קאמי אומר שבבעיית ההתאבדות נדמה כי ישנן רק שני פתרונות פילוסופיים- כן או לא.
אך לטענתו, "זוהי תשובה קלה מדי" ומוסיף כי "עלינו להביא בחשבון את האנשים המוסיפים לשאול בלי להסיק מסקנות" ומציין כי מדובר ברוב בני האדם.
את מה שקאמי מבקש לבדוק במסתו מציין כך:
"אדם הורג את עצמו מפני שאין החיים ראויים לחיותם, זוהי כפי הנראה אמת אבל היא עקרה מפני שהיא ברורה מאליה.  התכחשות זו שבה הוא נעטף, נובעים מכך שאין לו כל משמעות? האם האבסורדיות של הקיום דורשת כי נחמוק ממנה על ידי התקווה או על ידי ההתאבדות- זוהי השאלה שיש ללבנה, לשקוד עליה ולהסבירה, תוך סילוק כל השאר." ומתמצת בשאלתו-
"האם האבסורד מצווה למות?- יש להעדיף בעיה זו על כל האחרות, מעבר לכל שיטות החשיבה ומחשבות הרוח הבלתי משוחדת." קאמי מציג שני דרכים 'להמלט לפי דרכו מהאבסורד- תקווה או התאבדות.. אך מיד לאחר מכן הוא גם יפסול את שני הדרכים האלה שכן ההתאבדות לדידו, קרש קפיצה אל העתיד הידוע מראש והקדמה שלו. המוות יגיע- בסוף דבר. ועל התקווה- שהיא האשליה שבעתיד. אני חושב שלא אמשיך בדברים יותר כאן לגבי מה שקאמי אומר על דברים אלה, שכן הם מרתקים ומעניינים לאין שיעור- אומר רק דבר אחרון התשובה לפי קאמי- היא לחיות את החיים האלה ולמצותם באופן הכי קיצוני שיש. כלומר לא האיכות חשובה אלא הכמות. ואף יותר מכך- לפי קאמי לא משנה אם בחרת להיות בחיים אלה מלך או פקיד בדואר, כל עוד אתה מודע, ובחרת את זה בלב שלם ואתה יודע שזה רק אפשרות אחת מבין אינסוף האפשרויות שיכולת לחיות את חייך. די בכך. "הנימות הן עושרן האמיתי של הבולואים" (עושר = מגוון האפשרויות, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית!) - מתוך בולו בולו ההרהורים האלה, המחשבות האלה- הביאו אותי שוב, לכתוב: מתוך המאבק האינסופי בין התבונה לעולם. שני דברים שמתקיימים תמיד כל עוד אני חי נולדת האיכות ששמה האבסורד איכות זו, רוח זו הנקראת אבסורד ביכולתה להעיר את נפשי להפילה אל תהומות ולרקיעה אותה שחקים לטלטלה בין מדבריות שהמשמעות אינה מצויה בהם לבין שמיים ששם החיים הם תכלית לעצמם ומשמעות החיים בוערת שם גחלת המרד של החיים 
רוח האבסורד מצב תודעתי זה של הקיום עורר בי שוב את הדחף הפנימי להרגיש, לחוות- להתקיים- לחיות. והביא אותי לכתוב את הדברים האלה. כתיבה היא בעיני ביטוי לחיים. היא המעניקה משמעות לחיים. והיא רק אחת מאינסוף אפשרויות של דברים היכולים להעניק משמעות בחיים אלה. חכמה, אומנות, יופי, פליאה, יצירה, - המעורבות של האדם בחיים אלה ובטבע זהו ניצחון האדם האבסורדי - המאבק והמרד שלו. סיזיפוס המאושר וכך- מהמקום של הייאוש, מהתהומות החלטתי לא לוותר על המאבק- ולהמשיך לחיות ולהבין שהמשמעות של חיים אלה לא תינתן לי מידי איזשהו כח עליון או אדם אחר, אלא אך ורק מתוכי. העולם הוא פשוט קיים, פשוט ישנו- ואני גם- עתה עלי לעשות בעצמי את החיבור בין שני אלה ולייצר פעולה במסגרת כל היכולות שלו ובגבולותיהם שיפיחו את אותה רוח החיים- את המשמעות שיש לי כמיהה אליה.